התערבויות חירום עם ילדים: שימוש בבובות תיאטרון
מאת: סמדר קופר-קיסרי
יום אחד קיבלתי שיחת טלפון בהולה שבה סופר לי על מעשה רצח: נער בן חמש-עשרה ביישוב בדואי רצח נער אחר בשטח בית הספר, בהפסקה, לעיני התלמידים והמורים. מסביב לאותו בית ספר מצויים גם חמישה גני ילדים. חלק מאותם ילדים, שצפו במתרחש, קשורים בקשרי דם לנרצח או לרוצח. בעקבות האירוע הקשה ביקשו ממני לקיים מפגשים עמם, בדחיפות רבה, כי החופש הגדול הולך וקרב.
במסגרת עבודתי, כחוקרת וכתרפיסטית, גיבשתי שיטת התערבות שבה נעשה שימוש בבובות תיאטרון עבור ילדים צעירים שחוו משבר או היו עדים לאירוע טראומטי כמו במקרה זה. ניתן להתייחס לשלוש תגובות עיקריות המאפיינות טראומה: עוררות יתר – כל דבר מקבל תחושה שהסכנה עלולה לחזור כל רגע; פלישה – זיכרונות ומחשבות מתפרצים ללא שליטה; צמצום – נסיגה לתוך עצמי, קהות חושים וחוסר יכולת ליהנות ולצפות את העתיד. אם נצליח ליצור מרחב פנטסטי וניכנס לעולם הדמיון, נוכל להפחית סממנים ותגובות לטראומה. ואולם, קשה לנפגעי טראומה לדמיין, הם מפחדים מה”שדים” שייצאו ומהדברים שיצוצו אם הם לא יהיו בשליטה. אם נוכל לשלוט בעולם הדמיון ולהתאמן בכניסה וביציאה ממנו, תהיה זו התחלה של ריפוי, של בריאות נפשית. בכוחן של הבובות ליצור מרחק אסתטי מהסיטואציה המשברית, להנכיח בו-זמנית את הוויית המציאות ואת הוויית הדמיון ולנוע ביניהן. הבובה מסייעת ביצירה של תחושת שליטה ובאמצעותה ניתן לעסוק בנושאים רבים, לעתים קשים, ברוח של הומור.
חשוב להגדיר, כנקודת מוצא, מהי התערבות. אני מגדירה התערבות כמפגש יחיד או כמספר מועט של מפגשים המתבצעים מיד לאחר האירוע המשברי ונועדו לתת מענה מיידי. אין מטרתה “לפתוח פצעים מהעבר” אלא להתייחס לכאן ולעכשיו ואל העתיד. תכנית התערבות יכולה לעתים למנוע צורך בטיפול, אך אינה מחליפה טיפול עמוק וממושך יותר. ההתערבות הקבוצתית אמורה למפות את הכוחות והקשיים של המטופלים כקבוצה ולבחון את חוסנה הקבוצתי; לזהות את אלו הנזקקים לתמיכה פרטנית; לתת מקום מסוים לעיבוד רגשי באופן שמור ומוגן באמצעות המרחב הדרמטי שנוצר בעקבות השימוש בבובת התיאטרון; וכן לחזק את משאבי ההתמודדות – את תחושת הכוח והעתיד.
אלו היו המטרות שהצבתי לעצמי לנוכח סיפור הרצח של הילד בבית הספר שביישוב הבדואי. תחילה עמדתי על מאפייניה של אוכלוסיית היעד: על האמונות ועולם הדימויים שלהם כבדואים מוסלמים, על האופן שבו תרבותם נוהגת להתייחס לרגשות תוקפניים ולשלוט בהם, וכן על קשרי הדם המרובים בתוך הקהילה והפחד מנקמות דם כמרכיב מהותי בחייהם. בשלב השני הגדרתי את הנושא שבו ההתערבות עתידה להתמקד – במקרה זה התמודדות עם תחושות של מרחב לא בטוח, שבו לא שומרים על הילדים, ועם פחד מנקמת דם. לאחר מכן, בשלב השלישי, בחרתי בובה מתאימה כדי להתמודד עם הנושא באופן שמור ובטוח.
בחירת הבובה נעשתה מתוך התייחסות ל”מודל שלושת ממדי הבובה” שפיתחתי, הכולל את הממד הגשמי (מאפיינים חומריים-חזותיים), הממד הסימבולי (התכנים הסימבוליים של הבובה בתודעה הקולקטיבית) וממד הרוח (התכנים שבה נטענת הבובה ואופן ההפעלה המפיח בה חיים). במסגרת שיטת טיפול שגיבשתי, המכונה בובותרפיה, נעשתה בחירה לעבוד עם “בובת חבר”, המופעלת על ידי המנחה בלבד.
במקרה של ילדי היישוב הבדואי נבחרה בובת כפפה של תוכי, המסמל תוקפנות בשל מקורו וציפורניו החדות. הבובה, המעוצבת בצבעים עזים, עשויה מחומרים רכים המסייעים ביצירת קשר. גודלה בינוני, כדי שלא תאיים על הילדים אך תהיה מספיק נוכחת. בובת הכפפה יוצרת הזדהות רגשית גבוהה יותר בשל צורת הפעלתה באמצעות כף היד הנכנסת לתוכה. כך ניתן לבחון באופן מיטבי את רמת המצוקה של הילדים, בידיעה שרובם לא צפו במתרחש ישירות אלא הם בגדר “עדי שמיעה”. הבחירה בבובה של חיה נועדה ליצור מרחק מסוים בין המקרה עצמו לבין האמצעי שננקט במהלך ההתערבות. כך ניתן להעצים את גורם ההשלכה במטרה לסייע לילדים להגיב באופן שמור לתכנים הטעונים. הבובה הופעלה באופן תזזיתי, בהתאם לסיפור המסגרת שלפיו הרסו לתוכי את הקן שבו קינן וכעת הוא כועס ומחפש אשמים.
ברוב הגנים ניסו הילדים להרגיע את הבובה בדרכים שונות. הם הזהירו אותה שאסור לתקוף, שכן אם תעשה זאת “יחזירו לה וירד לה דם”. הילדים סיפרו לבובה על מקרים של יריות בכפר ואלימות במשפחה שעוררו בהם פחדים ועל הדרך שלהם להתמודד איתם. באחד הגנים קראו רבים מהילדים לנקום באשמים ואף הציעו לבובת התוכי דרכי נקמה. במהלך מפגש זה הסברתי לתוכי, כמנחה, מדוע לא כדאי לפעול כך – מתוך ניסיון להתייחס באופן רגיש וקשוב למאפיינים התרבותיים של קהל היעד, בהתאם למידע שנרכש עליהם במחקר המקדים. בהמשך, בעקבות תגובות של מספר ילדים בגן זה לתוכי ולמה שהוא ייצג, הופנו מספר ילדים לטיפול רגשי ארוך טווח אצל גורמים בקהילה.
כדוגמה נוספת, ניתן לציין תכנית התערבות במקרה חירום שבוצעה במבצע “עופרת יצוקה”, בינואר 2009. במהלך אותו מבצע פנתה אלי גננת מיישוב באזור עוטף עזה בבקשה לקבל כלים שיסייעו לילדים בפחדיהם ולה עצמה, כיוון שהיא פחדה שהתכנים יציפו גם אותה. לשם כך נבחנו תחילה מאפייני קהל היעד – קבוצת ילדים בני ארבע-חמש שחווים מצבי לחץ מתמשכים – והוגדר הנושא שאותו יש לעבד באופן שמור: פחד. מטרת ההתערבות הייתה לבחון את תחושותיהם של הילדים בעקבות ההפגזות הכבדות, בתוך מרחב שמור ומוגן, ללא תחושת שיפוט או אשם. בשלב השלישי נבחרה בובה מתאימה – בובת צב המייצגת באופן סימבולי מזג שקול וסבלני וכן קיום מוגן, בשל השריון המגונן עליה ומלווה אותה לכל מקום.
זוהי בובה בעלת מרקם רך המזמין ליצירת קשר, בגודל בינוני – לא קטן מדי שיהיה חסר משמעות ולא גדול מדי שיציף ויאיים. בובת הכפפה, המופעלת מבפנים, כאמור יוצרת הזדהות רבה יותר בקרב הצופה ובקרב המפעיל. הבובה מסייעת לגננת בתחושה שהיא אינה מצויה לבדה בסיטואציה ומשמשת כחברה תומכת שיכולה לסייע לה בעת הצורך. בעצם הפעלתה הבובה מעניקה לגננת תחושת שליטה, חיוניות וחיבור לכוח. בהמשך ניתן גם לתת לילדים להפעיל בובות כדי לחבר אותם לתחושת חיוניות ויכולת לחולל שינוי בתוך העולם הפנטסטי שנוצר.
בעת ההפעלה, הגננת יצרה סיטואציה שבה הצב לא רצה לצאת מן השריון. הילדים ניסו לנחש מדוע הוא אינו יוצא ומה יכול לסייע לו. בובת הצב יצאה וגילמה את מה שהילדים השליכו עליה. דרך התערבות זו הגננת יכלה להבין כיצד מרגישים הילדים ומה יכול לעזור להם; הבובה גם נתנה לגננת תחושה של ביטחון שהיא אינה עוסקת בהצפה של תכנים קשים מדי שאין לה ולילדים יכולת להתמודד עמם.
מדוגמאות קצרות אלו אפשר לראות כי בובת התיאטרון היא כלי הוליסטי המורכב מהיבטים שונים שבהם ניתן להיעזר בהתערבות במקרה חירום. במאפייניה השונים ובצורת הפעלתה אפשר לעשות בה שימוש למטרות טיפוליות קצרות מועד עם קבוצות של ילדים החווים מצבי משבר. בדרך משחקית ומרתקת, יכול המנחה להתוודע לרגשותיהם האותנטיים ולהפנות אותם במידת הצורך לטיפול מעמיק יותר.